האמרה ״וואו איך הזמן עף״, מקבלת גושפנקה רצינית כשאני מסתכלת עליך פיצית שלי. אני פתאום מבינה שכבר עברו חמישה חודשים מאז שהגעת אלי ואני לא תופסת את זה.
כי במהלך חמשת החודשים האלה קרו כ״ך הרבה דברים וגם בחודשיים שלפני, שהעולם התבשר שסופו הגיע.
ואז הסתגרנו בבתים מפחד, ואז סגרו אותנו באמת, ואז פתחו לנו אבל בתנאי של מסיכות וכפפות ולחיצה על כפתורי מעלית עם מרפקים, ואז אמרו שלא צריך את כל הטירלול אלא רק את המסיכה, ואז סגרו אותנו שוב בדיוק בתקופת החגים שאמא הכי אוהבת, והכל פה מוטרף ומפחיד ומלחיץ ולא מצליחים לראות את הסוף.. ונגמר לי האוויר (אפילו שזה בכתב)
אבל את יודעת מה פיצית?!
כשתגדלי ואני אספר לך שאמא הסתובבה במיון יולדות עם מסיכה ונמרחה על כל קיר אפשרי כי רק ככה היא חשבה שאפשר להתגבר על הצירים.
ולאבא הדביקו מדבקה על החולצה ״תומך לידה״, כי היה מותר רק אדם אחד נוסף בחדר, ושאף אחד לא בא לבקר אותנו בביהח כי אסור הייה, ושעד שאנשים פגשו או ראו אותך כבר היית בת חודש. ושצפו בך דרך המסך יותר מאשר פנים מול פנים, ושסבתא וסבא משני הצדדים לא יכלו להתקרב או לנשק או לחבק אותך (כי שומרים על סבא וסבתא).
אבל את גם תדעי שהגעת בתקופה מיוחדת.
בתקופה שהעולם עשה ריסט וחישב מסלול מחדש, בתקופה שהטבע פרח כי האדם פחות הרס אותו, שמשפחה ומשפחתיות חיבקה את ה״ביחד״, ושאת היית בול מה שאנחנו צריכים בשביל לשמור על החיוך בתקופה הטרלהלה הזו.
מזל טוב פיצית שלי
טוב שבאת
וטוב שאת שלי.
.
.
#mymay
